אוק 12

הקשבה נטו

בוקר מוקדם מוקדם בוואדי ראש פינה.

בכל זאת כמה אנשים מטיילים, יופי להם. אין רוח, מה שאומר שיש פה הזדמנות לקולות של הטבע, אין מכונות, וזה אומר שאין זמזום של כבלי המתח הגבוה החוצים את השמורה. צלילי טבע נטו. גם לא רעש גלגלי 4X4 שמרבים לעבור כאן למרות השלט אין כניסה לרכב.

טבע נטו. איזו מתנה זו היום.

כאשר אין הסחות דעת והשתלטות על המרחב הציבורי, אפשר להתפנות להקשבה, לתשומת לב. תשומת לב למרקם העדין. עדר פרות. נכון, עד. ויש לנו מושג מה זה עדר. אך לא ידעתי על מנהיגות פרה. והנה הגילוי: פרה גועה את געיית חייה, וכל החבורה מתארגנת בשיירה ונעה מערבה, כלומר, מטפסים במעלה הוואדי. הפרה גילתה מנהיגות והביאה לתנועה מאורגנת וגדולה, לא המעבר המוכר מעץ לעץ .

גם זכיתי לעקוב אחר מאבק על טריטוריה בין כלב לפרה. הכלב מנסה להניס אותה והפרה, חלקה במנוסה, חלקה נעצר להראות לו מי בעל המידות כאן. כמובן, כל אחד חזר לעיסוקיו כאילו מעולם לא היה מאבק. הפרה חזרה ללעוס ולהעלות גרה, הכלב חזר להשתובב סביב בעליו.

תגלית נוספת: בשעות כה מוקדמות, כל מי שעובר מברך לשלום, לא מוכר ככל שיהיה. יש משהו בהתמסרות לשקט הטבעי שפותח את הפיוניות של הנוכחות שלנו ואנחנו נעשים שלמים, שלמים לא מושלמים, אבל שלמים בשלום!

20131012_083612

Share and Enjoy: These icons link to social bookmarking sites where readers can share and discover new web pages.
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • LinkedIn
  • Twitter

אוג 31

ראש השנה במבט משופץ

כן,עיתות שיפוצים… רגע לפני שיפצע ראש השנה למעוננו ולמרחב הציבורי. כל כך דחיתי את השיפוצים, ביודעי מה זה אומר: אבק וזרים מסתובבים בבית, רעשים שאינם שייכים לכאן, בעיות שמתגלות תוך כדי…

אלא שהפעם, עם הפנייה פנימה, זה קצת אחרת;

גיליתי פינות נסתרות שלא זכו לראות את בבת עיני מזה זמן מה. פינות שמאחורי דברים כבדים, כמו הסתתרו שם יצורים בחושך. ההזזות הביאו לשם את האור ואת המים והסחבה ושאר כלי הניקוי. וברגע שהוארו, משהו בפנים הואר גם הוא. לבית יש חיים משלו, לא מודע משלו, מה שנראה ומה שלא נראה. ברגעים האלה של שיפוץ רואים את הדינמיקה שלו, שאינה באופן מוחלט בשליטתנו. נראה, שגם המבנה עצמו של הבית ראוי לאיזו התייחסות כמשהו חי

 

זו גם תקופת מבחן למה שקרוי "נוחות". האילוץ לוותר על הפרטיות ועל המקום הנוח לרחוץ פנים שופך אור על ההרגלים. ואיך זה בלי ההרגלים? ומה אם כל זה לא היה? איך היינו? האימון בהחלט עובד על ההרגלים…

 

אין ספק, שהשיפוצים מותחים פנים לסבלנות, לסובלנות, ליחסים, להנאות הקטנות, למידת הגמישות ולציפיה. מה העניין עם שיפוצים? הכל מתהפך וזז, מחכה לקבלת החלטות חדשה. מה נשאר ומה יוצא מה זז ומה חוזר, מעין מבחן של התחלות והמסגרת נשארת כמו שהיא.

 

עם כל זאת, הדמיון עובד ובקלות אוכל לחזות את האזור המשופץ, חדש בחוץ ומחדש משהו בפנים, משרה רוגע. חזון קצר מועד, שנותן אנרגיה לעמוד בתוך ענן אבק סמיך ולראות שם בהיר. די בכך שאציץ אל התקדמות הזעירה של עוד אריח ועוד אריח ומשהו בי מתרונן. חזון קטן ומנחה.

 

ההשקעה האנרגטית כאן עומדת או-טו-טו לחזור בדמות אחרת, דמות של משהו חדש.

 

מאחלת שנה מחדשת באופן מיטיב. משהו חדש וטוב.!

Share and Enjoy: These icons link to social bookmarking sites where readers can share and discover new web pages.
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • LinkedIn
  • Twitter

אוג 31

דן שיח בערום

אני עומדת מול המראה, ערומה כביום היולדי. אני עשויה להבחין במרכז הגוף, הבטן. אני עשויה לחשוב "הו, כמה הייתי רוצה בטן שטוחה". אני עשויה להתמקד בירכיים העבות ולהשתוקק להקטנת היקפים. אני עשויה לעבור אל הסנטר שקצת כפול, או לעפעפיים שקצת צונחות, ולהרהר "הו, כמה טוב היה להעלים את כל זה ולמתוח, למתוח. בטח איראה יותר צעירה ומחוטבת".

זאת אופציה אחת.

אני עומדת מול המראה, עירומה כביום היוולדי, רואה אותי, כן, אחרי מספר לידות בחיי . מבחינה במבט החוזר במראה, רואה בו את הניסיון והתבונה שנרכשו שם. אני רואה את הבטן, והירכיים, והסנטר והעפעפיים, וחושבת; "לא בת 16 אבל יפה דיי ". בעיקר אני חשה את הספורט המתון שמותח את שרירי, מגביר את קצב הלב ומאותת "הו כמה חיוניות יש שם". אני עשוי לחוש את התחזוקה הגופנית בתזונה מאוזנת, להרגיש זרימת החיוניות הטובה בגוף. אני עשויה לשים לב למצב הרוח, כמה יש לי חדוות קיום כרגע.

אני עשויה לשים לב לבריאות הזורמת בעורקי . האימון המנטלי בהחלט מתחזק היטב את הגישה.

 

אני עומדת בערום מול המראה ועשויה לבחור מתוך שתי האופציות.

כאשר אבחר באופציה הראשונה אמצא בסבל תמידי, כי לנגד עיני דוגמניות שעורן מתוח. המחשבה הזו עשויה להכאיב.

כאשר אבחר באופציה השנייה אני עשויה לקבל את המציאות כמו שהיא ולהכיר בה, להוקיר את מה שיש.

 

הראשונה היא הדרך האפלטונית עם האמונה במושלמות. זה אומר מלחמה על הגיל.

הדרך השנייה היא של אריסטו, די בלהרגיש שלמים, מתוך קבלה.

אני עשויה להיות ביניהם.

איפה אתם בין שתי האופציות….

 

מה שנותר הוא להמשיך לחקור את התזונה המיטיבה, התנועתיות המתאימה והלך הנפש שיביא חדוה פשוטה.

 

ואיפה אתם?

Share and Enjoy: These icons link to social bookmarking sites where readers can share and discover new web pages.
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • LinkedIn
  • Twitter

אוג 09

איך מרגישים נוכחות? דרך זרימה

אדם מרגיש עצמו בעוצמה כשמתרחשת זרימה. כאשר הוא בזרימה עם מה שהוא עושה או עם מישהו אחר, מתרחשות תופעות של הצלחה, תחושת עילוי, סיפוק, תנועה קדימה.

כאשר אדם בזרימה הוא חש את נוכחותו בעולם. אימון המתבסס על יצירת סביבה שכזו, מפתיע בתוצאות הנילוות שיש לו. וזאת למה?

תחושת הזרימה באימון כמו מרככת פנימה את העמדות, האמונות, הסרטים החוזרים על עצמם, התבניות שנבנו בעמל רב כל השנים. כאילו חלקי הפאזל שנקרא "העצמי" פחות נוקשים ונמצאים בדו שיח עם הסביבה, האחר שמולי. במקרה זה, המאמן. מי שחווה זרימה, לא ישכח את הרגעים האלה. 

זרימה בקורס אימון, כאשר היא מתקיימת, רבות השפעותיה. השפה המילולית הופכת לשפה שלווה, ניכר היעדר מאמץ, כמו דברים שמתרחשים מאליהם, ההבנות, השינויים הקטנים, ההחלטות. מיוחדת היא תחושת השייכות, שייכות על פי ההקשר. אם מדובר במאמן ומתאמן, השייכות היא לזוגיות הזו. אם מדובר במספר אנשים שמתרגליםיחדיו, השייכות היא לקבוצה. השייכות כרוכה בתחושת נוכחות: אני יושבת היטב בתוך גופי, מתקשרת היטב עם הסביבה, מבצעת משהו היטב, בסנכרון ובהתאמה יוצאי דופן.

במהלך קורס אימון מבוסס גישה של זרימה אדם יכול בסופו של דבר לזהות אם היתה זרימה אם לאו. הניסיון הנרכש במהלך הקורס ולאחריו הופך אותנו למחפשי זרימה. לא, זה לא רק כימיה. מדובר בסוג של הדדיות, התאמה, תנועה משותפת. כאשר זה איננו נבנה, אפשר לחוש את החומות, את ההגנות, את המחסומים הבינאישיים. כאשר זה מתקיים אפשר לנשום לרווחה, כי ברגע הזה נדרש אפס מאמץ!romania 121

 

 

Share and Enjoy: These icons link to social bookmarking sites where readers can share and discover new web pages.
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • LinkedIn
  • Twitter

אוג 05

מה קורה לך, אחותי, משמעת עצמית?

האם יש מרכיב כלשהו בחיינו שמתקיים מתוך משמעת עצמית ולא כהרגל או שגרה?

נכון, אנחנו מבצעים לעיתים פעולות שהן הכרח מציאות. זו עשויה להיות פעולה של תחזוקת בית או רוטינת עבודה. נכון, לעיתים דווקא אלה הם אתגר יומיומי לעמוד בו, להישאר מאוזנים ומתפקדים.

 

אני מכוונת למשהו נוסף, אחר. משהו הכרוך בהתפתחות שלנו, משהו שלא היה ואנחנו רוצים בו. זו יכולה להיות מחשבה של הוקרה לעצם הקימה בבוקר, זו יכול להיות תרגול של ספורט, או ביצוע אקטיבי אחד מול מטרה שיצרנו. אולי תרגול רוחני כלשהו…

עבור מי שמחלים זו יכולה להיות פעולה לקראת החלמה, ועבור מי שחותר לתוצאה חדשה כלשהי בחייו, זו עשויה להיות פעולה של בחירה יומיומית.

התרגול הזה נמצא בתוך הסל של משמעת עצמית. התקווה היא, שברגע מסוים נפסיק להתאמץ כל כך לתוך אותה משמעת עצמית והכל יהפוך לרוטינות חדשות.

 

אלא מה, ככל שאני מתקדמת בעניין, גיליתי את השבריריות. המגלשה של מגרש המשחקים תמיד שם, מחכה, וברגע אני גולשת מטה אל החול.

יחד עם זאת, הטיפוס חזרה אל אותו מתקן במגרש המשחקים יהיה שונה בכל פעם. אני עולה אחרת, יש לי ידע וניסיון, והעליה אל חיקה של המשמעת העצמית יותר מלומדת וקצרה. הבנתי כי לא אוכל להבטיח את היציבות המוחלטת החדשה, ומה שנותר הוא חמלה אל המגלשה ואל מי שגולש בה. חמלה אל עצמי ואל התנועה האנושית מעלה ומטה.

Share and Enjoy: These icons link to social bookmarking sites where readers can share and discover new web pages.
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • LinkedIn
  • Twitter

אוג 05

ונתתי בכם סימנים…

הסביבה מייצרת לנו גירויים בלי סוף. כל רגע מזמן גירויים; הם חזותיים, הם שמיעתיים, הם נמצאים שם מציפים את כל החושים. אנחנו, כמובן, נענים רק לחלק מהם. למדנו מרגע היוולדנו לדעת לסנן, לבחור. מי שמתקשה בכך מוצא עצמו מותקף ומתקשה להתמקד. זו יכולת טבעית, שאם אין בה פגם, היא מאפשרת לנו ליצור מצבים אוטומטיים והרבה גירויים פשוט לא שם, .
.יחד עם זאת, השונות בינינו מאפשרת לנו להיות יותר קשובים לסוגים מיוחדים של גירויים וחלקנו משקיעים בהרחבת תשומת הלב, בהגברת מרחב הקליטה.

 

 

מה קורה עם הסביבה הפנימית?

עד כמה אנחנו מפתחים שם את הקשב ותשומת הלב?

עד כמה אנחנו ערים לסימנים של בריאות?

למדנו ברבות הימים להבחין בסימנים של מחלה, אך מה עם הבריאות?

 

תוך כדי מאמץ גופני הלב פועם בחוזקה. יופי. הגוף נכנס להילוך גבוה ויכול לו. יופי של סימן!

עצם הקימה בבוקר ממצב מאוזן ורפוי למצב מאונך ופעיל. אפשרי? ממש פלא!

ולהיפך; מסידרה של פעולות אינטנסיביות עוברים לתנוחת שנה וראה זה פלא, הגוף יודע את מלאכתו.

אנחנו נוגסים בפרי בשל. תכולתו, המביאה עמה מתנות מהטבע, עוברת מסע מפרך בתוך גופנו, והקסם של ההזנה ממלא אותנו.

שלא לדבר על ההתרוקנות היומיומית מכל הפסולת המיותר. לא אנחנו מנהלים זאת וגם לא מפקחים על הארגון הזה. המערכת עובדת בעצמה.

לפתע משהו קטן משמח אותנו . הלב מתחיל להתרונן והחלקים הפנימיים רוקדים בזרימה. סימן לחדווה שמציפה אותנו.

 

והנשימות…

 

יש לנו סימנים לרוב להתענג עליהם.

להוקיר את המורכבות המופלאה מאחוריהם.

יש לנו סביבה פנימית עשירה שמשדרת בלי הפסקה.

 

אפשר לעצום לרגע עיניים ולשים לב לסימן אחד. כן, יש לנו גוף!

י….ש !!!

 

מה הסימנים שלכם?

Share and Enjoy: These icons link to social bookmarking sites where readers can share and discover new web pages.
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • LinkedIn
  • Twitter

אוג 03

קטנים קטנים שכל כך גדולים

מי לא מכיר צעדים קטנים שאדם עושה בחייו? ככה זה כשהצעדים קטנים. הם פשוט קטנים, ועל פניו נראה שההתקדמות איטית.

קטנים קטנים וכל כך גדולים.

 

זה לא שאין להכיר בקפיצות דרך ובמהפכות. ובכל זאת, אני רוצה לשיר הלל לצעדים הקטנים.

צעד קטן יכול להיות לצאת מהבית ולצעוד חמש דקות, אם איננו צועדים כלל.

הוא יכול להיות שינוי מסלול והוספת דרך בעלייה.

הוא יכול להיות הוספת מרכיב אחד איכותי לארוחת הבוקר או הסרת מרכיב אחר שאינו תורם.

צעד קטן יכול להיות מיקוד המחשבה במשפט מסוים שמחזק לפני הצלילה אל המיטה ושנת הלילה.

צעד קטן הוא לשוטט קמעה ואפילו לזמן קצר ללא תכלית אם כל חיי סובבים סביב עשייה, מילוי משימות, כמו תקתוק השעון.

צעדים קטנים הם כמו הניתור של הדרור על פיסת אדמה שיש בה עשב ואולי זרעים ואף רמשים קטנים. דרור. הניתורים הם במידה המדויקת והקטנה שיהיה בידו להבחין בזרעון ואחר כך פשוט ללכוד אותו במקור. מרחוק זה נראה ניתורים קטנים, בשביל הדרור ומימדי גופו- הניתורים של החיים…

צעד קטן הוא עניין סוביקטיבי, ומה שיפה כאן, שיש אינסוף צעדים קטנים בכל כיווןעלינו רק לבחור את הצעד הדרוש על פי מידתנו לאימון שלנו!

קטנים קטנים וכל כך גדולים.

ומה הצעד הקטן שלכם השבוע?

 
Share and Enjoy: These icons link to social bookmarking sites where readers can share and discover new web pages.
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • LinkedIn
  • Twitter

יול 31

כשהגוף והנפש אומרים ביחד "כן"

בוקר. פתחתי טלויזיה בערוצי הרדיו, מחפשת מוסיקה אקראית.

אני שוב ושוב מזפזפת, "לא, זה לא זה"

"מה הכוונה ב-זה", בררתי עם עצמי.

המשכתי לחפש בכל הערוצים כולל בתחנות האזוריות.

ונעצרתי.

 

אביתר בנאי, אותיות פורחות באוויר. זה בדיוק מה שמתאים לרגע הזה.

לעיתים זה יהיה מוסיקה הודית בסיטאר, לעיתים דווקא מי יתנני ששרה אתי אנקרי, ולעיתים מוסיקה ספרדית חמה ורועשת שמקפיצה את כל הגוף.

 

ברור לי שיש במוסיקה איכויות של רטט, מעין תדר, שאם נקלע לתדר המתאים לתדר הנפשי שלנו, יתרחש מעין כיוונון, מעין אתחול.כאשר זה קורה, מרגישים כיצד הגופנפש שרים ונעים מבפנים גם אם אנחנו באמצע העבודה.

כאשר המוזיקה נכונה ומתאימה, משהו בפנים אומר "כן", כמו שאנחנו אומרים "כן" פנימי כאשר מישהו מנסח עבורנו בדיוק רב משהו שלא הצלחנו לנסח בעצמנו.

ברגע הזה של ה"כן" המערכת כולה מתארגנת מחדש עם אנרגיה חדשה שלא הייתה שם לפני רגע. ברגע הזה נוצר היש מאין, פשוטו כמשמעו. 

הגוף והנפש אוהבים זאת, שמתם לב? 

 

אימון לבריאות אינו רק חיפוש המזון המתאים או התנועה הטובה. אימון לבריאות מתייחס גם לכל אותם משאבים טבעיים המצויים בסביבה וככל שנשתמש בהם, הם לא יתכלו ולא ייגרע מהם דבר. המוסיקה שאצלנו, המוסיקה ברדיו, בטלויזה, המוסיקה שאצל אחרים.

ככל שניקח נאהב.

 

התמונה- צילום שהיה קשה לתפוס, בהיות האוביקט בתנועה מתמדת…פרפר ממש!!!

Share and Enjoy: These icons link to social bookmarking sites where readers can share and discover new web pages.
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • LinkedIn
  • Twitter

יול 27

איזון, יש דבר כזה…

אבא שלי נפטר בגיל 94. אבא שלי היה מקור השראה עבורי, ועודנו ממשיך דרך הזיכרון…

הנה דברים שכתבתי כשהיה בן 91.

 

אני מבקרת אותו מדי שבוע, מעריצה את הדבקות שבה הוא נוהג בבריאות. הוא מיישם בפועל את דברי הרמב"ם על בריאות: "בולם רוגזו, יפחית אוכלו ויגביר תנועתו."

 

והנה תוצאות המעקב שלי אחר הגישה שלו:

"אבא, אתה גר בבית משותף, השכנים התחלפו, לא מתחשבים, מלכלכים, משמיעים מוסיקה בפול ווליום דווקא בצהריים או בחצות. אתה לא מתעצבן?"

"אם אני רואה שאני לא יכול להשפיע, אז אני לוקח את הדברים כמו שהם"

"זה ה"בולם רוגזו" אמרתי ביני לביני.

 

"אבא, רוצה לאכול איתי משהו קטן".

"לא, אכלתי בבוקר"

אני יודעת שלי… לא הייתה בעיה לאכול משהו קטן אפילו אכלתי בבוקר.

"הנה, אבא שלי מפחית אוכלו" סיננתי בין שיני

 

"אבא, לאן אתה הולך ככה באמצע היום?"

"את לא יודעת? אני יוצא כל יום, לא חשוב לאן, העיקר ללכת קצת"

"הנה, הוא מגביר תנועתו, אבא שלי", לחשתי לתוכי

 

אבא שלי מצא את הדרך, למרות היותו אלמן בן 91, למרות שהרגליים לא סוחבות משהו וכואב פה וכואב שם. לא אשמע תלונות, במקומן הוא מבקש פיזיותרפיה או מחפש מזור.

מה שקובע עבורו זו הגישה והאמצעים הפשוטים לשמור על איזון.

 

אבא שלי הוא מקור השראה בשבילי לחיים בכלל ולבריאות בפרט.

אבא שלי, שיחיה עוד הרבה שנים.

 

אבא שלי, כאמור, נפטר לפני מספר חודשים בגיל 94. יהי זכרו ברוך.

 

Share and Enjoy: These icons link to social bookmarking sites where readers can share and discover new web pages.
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • LinkedIn
  • Twitter

יול 20

שביל חתולים

יעדים, כן, אני מנסחת לעצמי מדי פעם יעדים. כך חיי, כמאמנת, להכיל גם על עצמי את מה שמופנה אל מתאמנים.

כן, אני מנסחת לעצמי יעדים, ובעבר, המחשבות הסותרות את רוח היעדים, פגשו אותי מנסה לבטלן. לבטל מחשבה מחלישה. כך עם האוכל, כך עם הספורט וכך בכלל. המלחמה עם ההתנגדות הפנימית היא מלחמת התשה. לרגע, נראה שהצלחנו, ולרגע התמוטט מגדל הקלפים.

ככל שנשביתי בתפיסת העולם של ההתמקדות וככל שנקף הזמן וההתנסות בכך, הבחנתי בערך שיש "למה שבא", גם אם הוא מנוגד לי ולרצונותי.

 

למה דומה הדבר? ראיתי בגינה פרצות בגדר, שם עוברים החתולים מחצר לחצר. זה נתפס בעיני פלישה, סתר את רצוני לשלוט במה שיהיה כאן, לפחות בגינה, ורציתי לסגור אותם פתחים לא קרואים. עם הזמן הבחנתי בקסם של שבילי החתולים מהפירצה אל החצר והמעברים שלהם מחצר לחצר. הבחנתי במערכות היחסים שנוצרו שם, ובנטייתם החתולית לשתות מים בקערה שאני מניחה בחוץ. ברגע הזה הבנתי שיש למידה במקומות האלה ש"האוטומט" רוצה לבטלם בייחוד כאשר מגיעה מחשבה לא רצויה, כגון ברגעי חולשה.

 

 מי מאיתנו לא פוגש בכך מדי פעם? אני בוחרת להכיר בכך, לפגוש את המחשבה, גם כשהיא "מתחשק לי לאכול", לעצור שם לרגע, ולבדוק. האם באמת מתחשק לי לאכול? הגילויים שם יקרים מפז, כמו שבילי החתולים, שלולא איפשרתי לפירצה להתקיים לא הייתי זוכה לחזות בגורי חתולים משחקים על עץ הזית במחבואים…

מה אתם עושים עם מחשבות מחלישות??

תוכלו לשתף 

Share and Enjoy: These icons link to social bookmarking sites where readers can share and discover new web pages.
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • LinkedIn
  • Twitter

מאמרים ישנים יותר «